הייתי בן 19 כשצפיתי לראשונה בטריינספוטינ ג בקולנוע "סמדר"
בירושלים. כשיצאתי מהאולם רחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית נראה אחרת. העולם נראה
אחרת. קשה להסביר, אבל היו לי שותפים להרגשה הזאה. זה קרה עם כמה סרטים נוספים מהתקופה-
"עירום" של מיי לי למשל. יצאתי מהאולם והסובבים אותי לא ממש סבבו אותי.
20 שנה עברו, אני קרוב לעשור החמישי בחיי. טריינספוטינג 2 עומד לעלות
לאקרנים. סמדר עדיין קיים (אם כי מדי פעם נשמעים איומים על סגירה). אבל רוב
הסיכויים הם להתקל בחנויות קניון או קומפלקס קולנועי מוזר כשיוצאים מהאולם.
האמת? לא התגעגעתי ולא ייחלתי להמשכון הזה. טריינספוטינג היה אירוע
מחולל שהגדיר דור שלם- נכון, זה נשמע פומפוזי, יומרני, ובעיקר קלישאתי אבל זה נכון
כמו רוב הקלישאות. מבחינה קולנועית לא מדובר ביצירת מופת אבל מבחינה תרבותית היתה
זאת פריצת דרך. מסוג הסרטים שהופכים לתופעה רחבה הרבה יותר מהסרט עצמו- האופנה,
הסגנון, המוזיקה (פסקול הסרט היה להיט- ובמפתיע יצא לו חלק המשך מבלי שיצא סרט
המשך) העריכה, השפה כל אלו ועוד הקימו עולם מושלם אלטרנטיבי שהגדירו את דור הX – אותו דור אבוד שהוגדר ע"י דאגלס קופלנד והשפעותיו מהדהדות
עד היום- הדור הראשון שגדל מול מסכי הטלוויזיה, לתוך עולם של שפע וללא מטרות נעלות
כמו הקודמים לו – הביבי בומרס,ה היפים, והיאפים. בסוף שנות ה80-תחילת ה90 הדור הזה
חזה במה שכונה אז ע"י פרנסיס פוקויאמה "קץ ההיסטוריה והאדם
האחרון"- התפרקות הגוש הסוביטי, נפילת חומת ברלין, סיום המלחמה הקרה שליוותה
את העולם המערבי כ50 שנה. ב1992 נבחר סוג של אב רוחני לאותו דור- ביל קלינטון כנשיא
ארה"ב. ההמון חגג את סיום הדיכוטומיה והפער הבין מעמדי שאיפיין את שנות ה80.
לא עוד תאצ'ריזם ורייגניזם, לא עוד להקות HAIR-BANDS פומפוזיות המקרינות עוצמה והתעלות- עת הזמן
לשלטון הלוזרים. אם קלינטון הוא סממן פוליטי של העניין הרי שלהקות כמו נירוונה,
פרל ג'ם, ובוודאי רדיוהד הן ההתגלמות התרבותית של דור הX במוזיקה. ובקולנוע? היו
כמה נסיונות. באופן פרדוקסלי דווקא אלו שניסו לכוון לדור הX נכשלו בכך ואלו שלא ניסו
הצליחו. טריינספוטינג היה אחד הסרטים היחידים שניסה והצליח. העובדה היא ש20 שנה
אחר כך הסרט נחשב כפסגת הקריירה של כל המעורבים בו – מהבמאי דני בויל, שאומנם זכה
באוסקר על "נער החידות ממומבאי" והגיע ללא מעט השגים אחרים, לסופר
אירווין ולש שספריו האחרים זכו להצלחה רב וכמובן הכוכב יואן מקרגור. לכולם הסרט
היה קרש קפיצה לקרירה בינלאומית. כולם הצליחו מעל המשוער אבל אף אחד מהפרויקטים
העתידים שלהם לא זכה למעמד קאלט כמו "טריינספוטינג"
התקווה הגדולה של דור הX התחלפה במהרה ליאוש
ודיכאון. דיבורים על דור אבוד, על חוסר משמעות, דור ללא מטרות, שכבר נגמרו לו
המחאות וכל שהוא רוצה זה לא לרצות, ובקיצור ריקנות גדולה מנשוא. בעוד שמוצרים כמו
"סיינפלד" חגגו את הרייקנות הזאת, אם כי מעט בזו לה, טריינספוטינג ביקר
אותה וחבט בה עד זוב דם- חבורת סקוטים שנשארו מאחור מתכננים את הפשע המושלם שיוציא
אותם מעולמם העלוב. אך היחידי שמצליח לצאת מאותה עליבות הוא זה שבגד בחבריו. אם הסרט
מתחיל בהצהרה חד משמעית נגד עקרונות הבורגנות הרי שסוף הסרט מציג כניעה מוחלטת
לחוקי הג'ונגל של העולם המודרני. מבחינה נארטיבית סופו של הסרט הוא עגול ואופטמי
מפני שבסופו הגיבור יוצא שידו על העליונה. מבחינה תרבותית- מדובר בטרגדיה. שהרי
הצופים לאורך מרבית הסרט מזדהים עם הדמויות האקסצנטריות ולעיתים אף מקנאים בהם אל
אף שאין ממש מה לקנא בהם. הדירה שלהם, אורך החיים שלהם נראו מושכים. גם מותה הטרגי
של התינוקת באמצע הסרט איננו תמרור אזהרה אלא נדבך נוסף לחיים אלטרנטיבים, מגניבים
ומנוגדים למיינסטרים- מעיין גרסת 90 לקומונות ההיפים של שנות ה60-70. מקום שבו
צעירים חיים, רחוק מהציווליזיציה גם אם הם נטועים במרכזה, לא עובדים ולא מנהלים
משפחה, עושים סמים, סקס, ושיחות נפש לתוך הלילה. לרבים היה זה החלום, גם אם בסרט
הוא מוצג כסיוט.
כל דור סופו להתחלף. בחירתו של ג'ורג' בוש הבן בבחירות הצמודות
והשנויות במחלוקת ביותר מזה מספר עשורים היו הסנונית הראשונה לשינוי. את הניצנים
ניתן לראות עוד לפני כן בקולנוע של סוף שנות ה90 עם סרטים כמו "מועדון
קרב" ו"אמריקן ביוטי" דור הX המאיס את עצמו על עצמו.
להיות לוזר כבר לא נחשב קול. הרייקנות מסוכנת ועלולה להוביל להשתלטות קיצונים.
האדישות מסוכנת לא פחות. 9-11 סתם את הגולל- עתה אמריקה והעולם כולו מתרכז בשיקום
והתכנסות, לא בחגיגת האינדוודואליזם. מאידך, עליית האינטרנט ויצירת קהילות חדשות
הביאו הזדמנויות חדשות לדור המילניום- שכונה גם דור הy אותו דור שיביא בסופו של
דבר לעלייתו של ברק אובמה לשלטון- כן אפשר להצליח אבל להיות מקורי וחדשני, אפשר
להשמיע את קולך ולא להיות חלק מההמון אבל גם לחיות כמו ההמון- זה לא סותר. טריינספוטינג
לא מעורר בי נוסטלגיה אלא קצת אנרכוניזם והרבה זיכרונות קצת מגניבים ובעיקר
מביכים- כמו ללבוש חולצה ישנה שלך שכבר לא עולה עליך- רנטום, סיק בוי, טימי כולם
נשארו אותו דבר- אנחנו השתנינו.
